חוש האור

& חוש האור

ה"אני" הם התכונות הטבעיות שנמצאות בהתמזגות מסוימת בכל אדם ורק בו. מתוכן הוא קובע את המציאות ואת התנועה שבה, ומתוכן הוא נותן שמות לעצמים סביבו. האם בכלל יש לנו תפיסה בעצמים אלו? ומהו אותו הכוח הנעלם שבתפיסת מציאותינו הפנימית?

"אולם גם במציאות הגשמית הערוכה נגד חושינו נמצאים גם כן דברים ממשיים, אע"פ שאין לנו שום תפיסה ודמיון בעצמותם, כמו האלקטרו והמאגנט המכונים בשם פלואידום (מצבי צבירה זורמים), עם כל זה מי זה יאמר שהשמות הללו אינם ממשיים בשעה שאנו מכירים בסיפוק גמור את פעולותיהם ולא אכפת לנו כלל שאין לנו שום תפיסה בעצם הנושא, דהיינו האלקטרו בעצמותו"

(בעל הסולם, מהות חכמת הקבלה)

האמת היא שכל דבר הנמצא בתפיסתנו כמעט שאינו ברור לנו - בין שהוא מוחשי יותר, מוחשי פחות או בלתי נתפס כלל - כן אם בפעולות הנגזרות ממנו. עד לפני כמה מאות שנים לא ידענו דבר על הכוח המגנטי או על הקרינה הרדיואקטיבית. רק לאחרונה התחילה האנושות לחקור את המוח ואת כוח המחשבה, ועוד אומרים שהוא חזק יותר מכול הכוחות האחרים. ככל שהכוח נעלם יותר, כך גדלה עוצמתו. פצצת אטום השוקלת קילו אחד עוצמתית הרבה יותר מקרונות עמוסים בחומר נפץ רגיל.

הגשמי והרוחני הם אותה מציאות
גם אם כוחות מסוימים נעלמים מאיתנו, אין בכך להוכיח שאינם קיימים. להיפך, הכוחות הנסתרים חזקים יותר ומשפיעים יותר על האדם מהכוחות שהוא מרגיש בחמשת חושיו. סוף סוף חמשת חושינו הם חושים גופניים, "בהמיים" במובן מסוים, כמו אלה של החיות. למעשה גם למין החי יש את אותם החושים, אך כל ההבדל הוא שמוח האדם מעבד אותם בצורה משוכללת יותר.

כך או אחרת, כל הכוחות שנמצאים במציאות - מהכוחות הגסים ביותר שהאדם מרגיש ומגלה אותם בקלות, בהתאם להתפתחותו בטבע של העולם הזה, ועד לכוחות הנעלמים ביותר שרק עכשיו מתחילים להתגלות ואולי עוד ימשיכו להתגלות בעתיד - כל הכוחות כולם מתגלים רק כלפי האדם. כל הכוחות שמתגלים היו קיימים גם לפני הגילוי. הגילוי הוא ביחס לאדם בלבד. עלינו להתייחס לכל הכוחות כמו לשורה אחת של כוחות הפועלים בטבע. וכשהאדם לומד את חכמת הקבלה, כל הכוחות אכן מתגלים בו בשווה כמציאות אחת.

המציאות הגשמית והמציאות הרוחנית הן אותה המציאות. אלא שכלפי האדם המציאות הגשמית גלויה והמציאות הרוחנית נסתרת ומתגלה לאיטה. ככל שהאדם לומד יותר את סודות הקבלה, ככל שהוא מבחין סביבו בכוחות של השפעה וקבלה, ככל שהוא נכנס עמוק יותר לתוך החומר ורואה ומרגיש את הכוחות שפועלים ומפעילים את החומר, כך הולכת ומתגלה לו תמונת המציאות. אבל כל הכוחות שמתגלים, ועוד יתגלו לאדם, נמצאים גם עכשיו. עלינו להבין כי האדם הוא שמבדיל בצורה אישית בין מה שהוא מרגיש לבין מה שאינו מרגיש. לשם תפיסה נכונה, כדאי לנו לקבל את המציאות כאחת ולא לחלקה לנגלה ולנסתר.

מציאות נפרדת
בתוך המציאות הנגלית לעינינו ישנה מציאות נסתרת, מציאות שאינה נתפסת ישירות בחושינו, אלא בעזרתם של מכשירים נוספים. ומשום שבמציאות הנסתרת הזאת מתגלים דברים ממשיים, אין לנו מנוס מלקבוע ולהתרגל לכך שחמשת חושינו מהווים חלק קטן ביותר מהמציאות.

אם נסתמך על חמשת החושים בלבד, לא נפעל מעל לדרגתנו הנוכחית - דרגת ה"חי", ולא נצא לדרגתנו הרוחנית הבאה - דרגת ה"מדבר". כנזכר, ההבדל בין האדם הגשמי בעולם הזה ובין החי הוא יתרת השכל של האדם, ולא הרגש או החושים. באמצעות השכל האדם מוסיף זמן, תנועה ומקום להרגשתו ורואה את המציאות כתהליך ממושך, בקנה מידה אחר משל בעלי החיים. סך הכל, תוספת קטנה של שכל היא המבדילה בין האדם הגשמי לחי.

מה שאם כן, בהשתוקקות האדם אל גילוי המציאות העליונה באמצעות השימוש בשכל והחושים נוספים יתווסף לאדם חוש נוסף, "החוש השישי". בלימוד חכמת הקבלה האדם עובר למחקר שונה לגמרי, למחקר גבוה יותר של מציאות נוספת. אולם במחקר הזה הוא מגלה, בעת טיפוסו במדרגות הרוחניות מעלה, כוחות שפעלו עליו עוד מטרם גילויים. הכניסה אל המציאות הנסתרת היא ישירה, פשוטה וטבעית. האדם שנכנס אל המציאות הרוחנית מקבל אותה ומשתלב בה כמו במציאות של העולם הזה.

ללא שינוי פנימי אנו "מתים"
"ולא עוד, אלא אם תרצה לייגע מעט את כלי עיונך הייתי אומר לך בדרך כלל, אשר כמו שבהבורא יתברך אין שום תפיסה והשגה כלל וכלל, ממש בשיעור הזה אין שום השגה בבחינה העצמית שבכל נבראיו ואפילו את הגשמיים שאנו מגששים בידינו, באופן אשר כל ההכרות שלנו עם חברינו וקרובינו שבעולם המעשה שלפנינו, אינו יותר רק "הכרות של פעולות" המתפעלים ונולדים מתוך שיתוף של פגישת החושים שלנו עמהם, שאלה נותנים לנו סיפוק גמור אע"פ שאין לנו שום תפיסה בעצם הנושא. ועוד יותר מזה, כי אפילו בעצמות עצמך גם כן אין לך שום תפיסה והשגה בו וכל מה שידוע לך מעצמותך עצמך אינו יותר, אלא מהלך של פעולות הנמשכות מעצמותך." (בעל הסולם)

דבריו של בעל הסולם מבליטים נקודה נוספת. לא החוש השישי הוא העניין, גם לא ההבנה היתירה ותוספת השכל, אלא עמקות ההשגה שבכל חוש. אמנם שלחמשת החושים הטבעיים של האדם נוסף חוש נוסף, חוש שישי הנקרא "נשמה", גם בו האדם תופס את "פעולת האור" בלבד.

בכל החושים כולם - הן באלה הטבעיים (חמשת החושים) והן בחוש השישי שהאדם מפתח בעבודתו הפנימית - אנו תופסים פעולות. כי האדם הוא הכלי (הרצון) שבו נכנס האור (התענוג).

האדם אינו מרגיש את האור עצמו, הוא אינו יודע מיהו האור ומהו. הוא רק מרגיש את התוצאות מהשפעת האור עליו. האדם אפילו אינו יכול לקבוע האם דבר-מה קיים, אלא רק לגלות את תגובתו ביחס לאותו הדבר. האדם תופס את השינויים שעוברים עליו בלבד.

זאת ועוד, ללא השינויים שעוברים בנו, היינו משולים למת שאינו מרגיש דבר. האדם אינו מבחין בפעולה עצמה, אלא בהבדל שבין הפעולות, בין המצבים. השוני בין המצבים הוא שנותן לאדם את הרגשת הזמן והחיות, אם יותר או פחות. כדי להרגיש צריך להיות ניגוד בין אור לכלי, בין החוש לכוח שלוחץ עליו ומכה בו. אפילו רעש גדול מאוד יפסיק להישמע אם יישאר ללא שינוי. חייב להיות שינוי.

החושים של האדם מתפעלים, וניתן להפעיל אותם לא רק על ידי גירויים חיצוניים אלא גם על ידי גירויים פנימיים. באמצעות גירוי פנימי האדם יכול להרגיש את אותה ההשפעה הפועלת מחוץ לו. אלקטרודה חשמלית יכולה לעורר באדם הרגשה של מקרים המתרחשים מחוץ לו. האדם יכול לחיות בתמונה דמיונית אבל מאד מציאותית, כאילו הוא קיים בה ממש. כך שמי יודע האם המציאות שלנו אינה דמיון, והאם יש אמת מחוצה לה?

האדם תמיד צריך להשוות בין המצבים השונים, ורק לפי ההשוואה הוא יכול לקבוע את מצבו היחסי. אין ביכולתנו לתפוס יותר ממצבנו היחסי. בסיכומו של דבר, חושינו ותפיסתנו מוגבלים מאד. אולם דווקא ההגבלה הזאת מכוונת אותנו נכון ליציאה ממנה אל המצב הנצחי והשלם.