קבלה ואקולוגיה

& קבלה ואקולוגיה

מבוא
בשנים האחרונות נדמה ש"הכפר הגלובלי" מתחיל להבין שהוא כורה לעצמו בור, שהחיים המודרניים על כל היבטיהם יצרו מפלצות מזהמות ומבזבזות ושאנחנו עומדים בפני שואה אקולוגית שתשפיע עלינו ועל ילדינו. לצד הפעילות הירוקה האינטנסיבית והמודעות ההולכת וגדלה למצב הכדור, כאילו בכדי להכעיס, גברו גם השיטפונות, הבצורות, שריפות הענק ושינויי הטמפרטורה.
מה עלינו לעשות? לחסוך במשאבים ובאנרגיה? האם התפלת מים היא הפתרון? שקיות ירוקות? מכוניות היברידיות?
מאמר זה מבוסס על התפיסה הקבלית כי כל התופעות המשבריות בטבע נובעות מהתנהלות לא נכונה של בני האדם, במישור הגשמי ובמישור התפיסתי-רוחני ומציע שורה של שינויים בתפיסה האישית-חברתית, שיובילו לחזרה לאיזון עם הטבע והסביבה.

רקע על התפיסה האקולוגית אל מול היהודית-קבלית
המין האנושי גורם נזקים בלתי הפיכים לעולם. על כך אין ויכוח. כדור הארץ מתחמם ומאיים להטביע את ערי החוף, מקורות המים מזדהמים תדיר ופוגעים בבני האדם ובדגה, האוויר מזדהם והמשאבים הטבעיים נעלמים אט אט.
שתי גישות אקולוגיות נהוגות בימינו: האנתרופוצנטרית, המעמידה את האדם במרכז ואת הטבע, סביבו, כמו מנהל של משאבי העולם, לעומת התפיסה הביוצנטרית, המעמידה את הטבע במרכז, שוללת את הצבת האדם במרכז ורואה בו מין נוסף, שחשיבותו אינה עולה על זו של מינים אחרים.
הגישה הקבלית תומכת בגישה הראשונה ולשם הוכחה, אצטט את הרב יהודה אשלג, שכתב במאמר "הקדמה לספר הזוהר" כך: "ויודע אני, שאין דבר זה מקובל כלל על דעת חלק מן הפילוסופים, ואינם יכולים להסכים, אשר אדם השפל והאפסי בעיניהם, יהיה המרכז של כל הבריאה הגדולה והנשאה. אבל הם דומים, כאותה התולעת שנולדה תוך הצנון, והיא יושבת שם וחושבת, שכל עולמו של הקב"ה הוא כל כך מר, וכל כך חשוך, וכל כך קטן, כמידת הצנון שהיא נולדה בו. אבל ברגע שבקעה את קליפת הצנון, וחוטפת מבט מבחוץ לצנון, היא תמהה, ואומרת, אני חשבתי שכל העולם הוא כמידת הצנון שנולדתי בו, ועתה אני רואה לפני עולם גדול נאור אדיר ויפה להפליא. כן אותם המשוקעים בקליפת הרצון לקבל שלהם שבה נולדו ... ודאי הוא, שהם מוכרחים להחליט על אפסותם וריקנותם כמו שהם באמת, ולא יוכלו להעלות על הדעת שכל המציאות הגדולה הזו לא נבראה אלא בשבילם...מה שאמרו חז"ל, אורח טוב מה הוא אומר, כל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשבילי."

אך גישה זו מעמידה שאלות רבות:
א. האם האדם, כמרכז הבריאה, רשאי להשתמש ככל העולה על רוחו באוצרות הטבע?
ב. מהי הדרך הנכונה להתנהגות כ"בעלי בתים" על הטבע? האם התורה מורה לנו כיצד לנהוג?
ג. שאלה גדולה הרבה יותר – למה לו לאדם כל מרכיבי הטבע, הדומם צומח וחי שסביבו על כל פרטיהם ומורכבותם? ואיזה צורך יש לאדם בהם?

נתחיל דווקא מהשאלה האחרונה וממנה נבין את התשובות לשאלות האחרות. כותב הרב קוק כך: "עומד האדם ותוהה, איזה צורך יש בכל המון המעשים והברואים המשונים והרבים, ואיננו מבין איך הכל הוא חטיבה גדולה אחת. החיים התרדמתיים שבדומם הם התחלת הברק ההולך ומזהיר בתוך העולם הצמחני, מתפלג לאלפי רבבות קוים, מיוחדים ושונים, באים ה עד מקדש החיים, ושם הם מתנוצצים כבר בעליצות, הולכים ועולים עד רום עטרת ברואי עולם – האדם... אם מתפלא אתה איך תדבר, תשמע, תריח, תחוש, תראה, תבין ותרגיש, השב לנפשך, כי כל החיים, וכל הקודמים למערכתם, הכל שופעים עליך את כל הוויותיך. אין נקודה קטנה יתרה, הכל נצרך והכל משמש לתפקידו." (אורות הקודש עמ' שסא)

במילים פשוטות יותר נבהיר כי על פי חכמת הקבלה - דרגות הדומם, צומח וחי שאנו רואים מחוצה לנו, מקורם – בקיומם בתוכנו. האדם כלול מכל הדרגות הקודמות לו ובתיקון עצמו (לשם זה הגיע לעולם מלכתחילה) מתקן אותם. מדרגות הדומם צומח וחי נטולות הם בחירה חופשית ובכך הן טהורות יותר וקרובות יותר בטבען לטבע הבריאה. האדם לעומת זאת נברא כבעל בחירה חופשית ואי לכך, יכול להרים את הטבע או להחריבו, לשמש את הטבע (לעבדה ולשמרה) או להשתמש בו עד כלות המשאב האחרון. ולראיה, גם אם ניתן היה לאסוף את כל הנזקים שגרמו כל בעלי החיים, הצמחים והדוממים על פני הכדור, לכדור הארץ, לא היינו מגיעים לחלקיק מהנזק שיכול לגרום אדם אחד לא מתוקן.

הבעיה האקולוגית אם כן, איננה רק בעיה של חסכון במשאבים - היא בעיה של תודעה. האדם, מונע ע"י שיקולי רווח קצרי מועד, הורס את העולם שעל פניו הוא חי, ובמקום להיות מנהיג הטבע, זה הדואג בחמלה וברחמים כלפי נתיניו, הפך הוא להיות עריץ אגואיסט.

לדוגמא: אני מנהל עבודה במפעל תעשיית פלסטיק. בתהליכי ייצור הפלסטיק משתמשים בחומר שהוא מאוד חסכוני, אך גורם להריסת שכבת האוזן. אני ניגש למנהל המפעל ומציע לו להשתמש בתהליך חילופי אשר ממעיט את הזיהום, אך הוא הרבה יותר יקר. הנה היא תשובתו המנומקת: האחריות שלי הינה קודם כל כלפי בעלי המניות בחברה. אין לי הזכות לומר להם להפחית את הרווחים שלהם בהווה בכדי לשמור על איכות האטמוספרה בעוד חמישים שנה.
יהיו מן הקוראים שיאמרו – מה אכפת לי מה יהיה בעוד חמישים שנה? מה אכפת לי שאין מים? שיתפילו. מה אכפת לי שמישהו אחר מבזבז משאבים בלי סוף ופוגע באיזון של הטבע? על כך אומרים חז"ל "וחוטא אחד – יאבד טובה הרבה" פירוש: תפסיקו לחשוב שיש אני והוא. כל אדם בכל מעשה שלו, קטן או גדול, משפיע על כל העולם. ציטוט: "ואל תתמה על זה, שאדם פרטי יגרום במעשיו מעלה או ירידה לכל העולם. כי זהו חוק ולא יעבור, אשר הכלל והפרט שוים כב' טפות מים, וכל שנוהג בכלל כולו נוהג גם בפרט". הרב יהודה אשלג. הקדמה לספר הזוהר.

מה אומרת על כך התורה?
גם התורה מצווה אותנו "בל תשחית". למעשה עפ"י ההלכה, כל חפץ בעל ערך נכלל באיסור זה. כל השובר חפץ, קורע בגד, הורס בנין, חוסם באר, או מקלקל מזון באופן מבזה, עובר על איסור בל תשחית. (משנה תורה לרמבם ו') אפילו השימוש בשמן או דלק צריך להיות עם מקסימום יעילות, ואסור להשתמש בהם בצורה שגורמת להם להישרף מדי מהר (מסכת שבת סז, עב).
בקהלת רבא כתוב כך: בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת, אין מי שיתקן אחריך. (קהלת רבה, ז,א)
לסיכום חלק זה נאמר כך: מצב הטבע מעיד על מצבו המוסרי של האדם, הטבע משתולל מכיוון שבני האדם האחראים עליו, התדרדרו מוסרית והפסיקו להתחשב באינטרסים אחרים, סביבתיים, מלבד טובת עצמם.
ניתן לענות עכשיו על שתי השאלות הראשונות על ידי הלכות שנת השמיטה הנהוגה ביהדות - הן המגדירות לנו בפשטות את היחס הנכון של האדם לטבע: השתמש, עשה, פתח, גע, האדמה איננה מוזיאון, השתמש בה בכדי לזון עצמך, אך דע, יש זמן להשתמש ויש זמן לנוח, כמו שציוויתי עליך לעבוד שישה ימים ולנוח בשבת, כך גם האדמה צריכה את ההפסקה שלה. זכור מי נתן לך אותה, ועבוד אותה עם כל הכבוד והענווה הראויים.

מי יותר חכם?
כחברה, איבדנו מזמן את האמונה הפשוטה הזו בטבע ובחוקיו. אנחנו מכופפים כל חוק טבעי אפשרי כי אנחנו חושבים שבגלל שאנחנו בעלי הבית על הטבע, סימן הוא שאנחנו יותר חכמים מהטבע. זה לא נכון. דוגמא: בצונאמי שפקד את הודו, סרי לנקה, תאילנד ואינדונזיה בדצמבר 2004 נהרגו כ-280,000 בני אדם. כמה בעלי חיים נהרגו?
מהעדויות הרבות שהצטברו בחודשים שלאחר הצונאמי, התבררה תמונה לא הגיונית בעליל – אין עדות ולו אחת לבעל חיים שמת בשיטפונות. לעומת זאת, יש מאות עדויות של בני אדם שראו בעלי חיים בורחים לגבעות ולהרים שעות רבות לפני הרעידה.
אז מי יותר חכם? התשובה היא שהאדם מסוגל בפוטנציאל שלו להגיע מעלה מעלה, אך אם הוא אינו מתפתח רוחנית ומוסרית, הוא יורד מטה מטה והופך להיות גרוע יותר מהחי, ואז סוחב יחד איתו גם את הטבע לתהום פעורה.

הכרחיות ומותרות
לא קיבל האדם רשות להשתמש אלא במה שהכרחי לקיומו, מעבר לכך זה יוצר קלקולים רבים והפרת האיזון. דוגמא: אני, אשתי ושלושת ילדיי זקוקים לרכב בכדי להגיע ממקום למקום, לשם הדוגמא נאמר שזה הכרחי (וההכרחי הוא לא יגונה ולא ישובח), עכשיו השאלה- איזה רכב לרכוש? משפחתי או ג'יפ? טוב, אנחנו גרים אמנם בגבעתיים ולא ממש נוסעים בחולות פלמחים אבל ג'יפ זה הרבה יותר נח וחוץ מזה לכל החברים שלנו יש. נכון שזו מכונה מזהמת ובזבזנית אבל זה הרבה יותר בטיחותי למשפחה מרכב רגיל.
אז זהו, שהשיקולים הללו אינם שיקולים רלוונטיים בכלל. בפועל, במקום לצרוך X דלק בשנה, אתה צורך 2X.

על פי חכמת הקבלה, אין לאף אחד מאתנו זכות להשתמש בטבע בשום צורה בזבזנית או מתירנית. ניתן להסיק זאת בדבריו של הרב אריה לוין, תלמידו, שמספר על הרב קוק: "בדרך קטפתי איזה עשב או פרח. הזדעזע רבנו, ואמר לי בנחת: האמן תאמין לי שמימי נזהרתי לבלתי קטוף בלי תועלת עשב או פרח, שיכול לגדול או לצמוח"
מי נתן לי את הזכות לבזבז דלק לא הכרחי? מי נתן לי את הזכות להתקלח במשך שעה או להשתמש במפית אחת לנקות את פי במסעדה יותר ממה שאני באמת צריך?
אולי זה נשמע קיצוני אבל אם לא נתעורר עכשיו ואם נמשיך לחשוב שלבעל הבית מותר לעשות כרצונו וש"אין דין ואין דיין", סביר שנמצא עצמנו תוך כמה שנים בלי בית.