ראשית ההיסטוריה החדשה

& ראשית ההיסטוריה החדשה

"קץ ההיסטוריה יהיה זמן עצוב... לא יהיו אומנות או פילוסופיה, אלא רק טיפול בלתי פוסק במוזיאון ההיסטוריה האנושית..." (פרנסיס פוקויאמה - "קץ ההיסטוריה?").

השנה היא 1989. רצף מדהים של אירועים דרמטיים מפר את שלוות הסתיו האירופאי, ומטלטל את העולם כולו: חומת ברלין, סמלה המובהק ביותר של המלחמה הקרה, קורסת. "מהפכת הקטיפה" יוצאת לדרך בצ'כוסלובקיה. הרודן הרומני צ'אושסקו מוצא להורג יחד עם אשתו. ברקע, ממשיכה האימפריה הסובייטית האדירה להתפרק מיום ליום. השלטון האדום על ערש הדווי.

באותו זמן ממש מחליט פרופסור אמריקני אלמוני בשם פרנסיס פוקויאמה לפרסם מאמר פרובוקטיבי בשם "קץ ההיסטוריה?". פוקויאמה טוען כי ההיסטוריה האנושית, כזירה של התגוששות בין רעיונות מנוגדים - הגיעה בעצם לסיומה. קריסת המשטרים הקומוניסטיים מוכיחה שהגענו לנקודת ההתפתחות האחרונה. לסוף הדרך.

הדמוקרטיה הליברלית המערבית מסתמנת כחוף המבטחים שלו ייחלנו, כצורת השלטון האידיאלית. מאמרו האפוקליפטי של פוקויאמה מחולל סערה כלל עולמית. הרעיון שההיסטוריה הגיעה לקצה מעורר תחושות מעורבות של אופטימיות, לצד אימה והתנגדות רחבה. האם באמת נגזר עלינו עתיד של שיממון נצחי?

20 שנה בדיוק חלפו מאז. 20 שנה של טרור אסלאמי קיצוני, אסונות טבע ופריצות דרך טכנולוגיות. אין ספק שהזמן לא עצר מלכת. מצד שני, הקפיטליזם המערבי אכן הפך לאידיאולוגיה השלטת, כפי שחזה פוקויאמה. עידן המהפכות תם לכאורה, העולם הפך לכפר גלובלי. אך היה דבר אחד שלא הוערך כראוי.

משהו שסדק את התמונה הקפואה, "המוזיאונית" שחזה פוקויאמה, וגרם לגלגלי ההיסטוריה להמשיך לנוע, למרות הכל: טבע האדם.

הרצון לנצל ולהרוויח על חשבון הזולת הוסיף לגדול במהירות ולשבש את כל התחזיות. כמו עכביש מתוחכם, הוא טווה סביבנו רשת עצומה, חובקת כל, של קשרי מסחר ותרבות ענפים.

אך במקום להשתמש ברשת הזו לרווחת כולם, התחלנו לבלוע איש את רעהו ולהתגלגל ממשבר למשבר.

הסופרמרקט הגדול של החיים המודרניים הצליח לספק לאדם הכול, מלבד דבר אחד: אושר. וכך מגיעה האנושות אל ספו של עידן חדש לגמרי. עידן המחייב אותה לערוך מהפכה מסוג שלא הכירה בעבר. לא עוד חילופי שלטון ומשטר כמקודם, אלא מהפכה פנימית, בטבע האדם עצמו.

הכוח המניע של ההיסטוריה
"פתחו הספרים הללו ותמצאו כל סדרים הטובים שיתגלו באחרית הימים, ומתוכם תבינו איך לסדר הדברים גם היום, שאפשר ללמוד את ההיסטוריה העוברת וממנה אנו מתקנים את ההיסטוריה הבאה..." (בעל הסולם).

שנים רבות לפני האפוקליפסה על-פי פוקויאמה, היה מי שחזה את נקודת הסף אליה תגיע האנושות בזמננו, אך מזווית מעט שונה. המקובל הרב יהודה אשלג, "בעל הסולם", טען כבר בתחילת המאה ה-20 כי דברי הימים כפי שהכרנו אותם עומדים להשתנות מן היסוד. אך בניגוד לפרופסור האמריקאי, הסוף של בעל הסולם הוא בעצם רק ההתחלה.

בעל הסולם הסביר כי בכדי להבין את מהלך ההיסטוריה במלואו עלינו להבין תחילה את הכוח המניע שלה, הרצון של האדם. הרצון מתפתח דרך שלבי התפתחות רבים, המכשירים אותו לקראת תפקידו הסופי. בשלב הראשון, הוא מתגלה בצורתו "המקולקלת", האגואיסטית, כרצון להרגיש הנאה ותענוג מניצול האחרים. בצורה זו התפתחנו במשך אלפי שנים, ללא שום בחירה חופשית.

האגו דחף אותנו להתקדם ולהשתכלל, לפתח מדע, תרבות וטכנולוגיה, אך כל אלו לא הצליחו למלא את החלל הריק שנפער בתוכנו. ניסינו לחתוך אותו בגיליוטינה, לדכא אותו, לסתום אותו בכסף ובכבוד, אך האגו רק הלך והתרחב עם הזמן, משאיר אחריו שדות חרוכים של סבל וייאוש.

ולמרות זאת, טוען בעל הסולם במפתיע, כל זה הוא רק שלב הכנה הכרחי לקראת שלב חדש ומופלא בתולדות האנושות. שלב שבו נגלה כי דווקא האגו, המושמץ והשנוא כל כך, הוא התנאי
המיטבי להשגת האושר האמיתי. מה הייתה כוונתו?

תהליך הגדילה של הרצון, אומר בעל הסולם, אינו מקרי כלל וכלל. הרצון הוא כלי ההרגשה הבסיסי, ערוץ התקשורת שדרכו ניתן לגלות ממד נעלה יותר של קיום, להבין את סדרי הבריאה מראשיתם ועד סופם ולהרגיש תענוג והנאה בלתי מוגבלים.

אך כדי לפתוח את הערוץ הזה לא צריך לדכא את האגו, אלא רק להפוך את צורת השימוש בו: במקום להשתמש בו בצורה אנוכית, למען עצמנו, להשתמש בו לטובת הזולת; במקום למלא אותו ישירות וליהנות מתענוג חולף, למלא אותו בתענוג נצחי מהנתינה לאחר.

במילים אחרות, גילוי הממד העליון תלוי בעוצמת השינוי של היחס בינינו, כמו במקלט רדיו פנימי: ככל שצורת הרצון שלנו תפעל בהתאמה לזרימת הכוח העליון, הפועל בתדר של נתינה טהורה, כך "נקלוט" אותו ביתר חדות וצלילות, עד למצב של אחדות מוחלטת עמו.

דרגת הזהות בינינו לבין הממד העליון מכונה בקבלה בשם: "אדם" (מלשון "אדמה לעליון"). בניית האדם, במובן העמוק של המילה, היא המטרה הסופית אליה צריכים כולנו להגיע. ניתן לממש אותה במשך שנים רבות של התפתחות איטית וקשה, אך ניתן לעשות זאת גם בדרך אחרת לחלוטין. דרך שנסללה למעננו כבר לפני אלפי שנים, אך חיכתה לרגע הנכון להופיע.

זרימת מידע בין ממדים
"כל דבר שישנו במציאות, הן טוב והן רע, ואפילו היותר רע ומזיק שבעולם - יש לו זכות קיום, ואסור להשחיתו ולבערו, אלא שמוטל עלינו רק לתקנו, ולהביאו למוטב..." (בעל הסולם).

במהותה, הקבלה היא לא יותר מאשר סדר של פעולות ושלבים המביאים את האדם לגילוי הכוח העליון במהירות ובקלות. כיצד היא עושה זאת? בניגוד לדתות ולתורות אחרות, הקבלה אינה רק משקיפה על המציאות מבחוץ בניסיון להסביר את חוקיה ותופעותיה. קבלה היא המציאות עצמה. האנשים שגילו אותה טיפסו אל פסגת ההכרה הרוחנית, ובנו מתוכה את סולם הגילוי המושלם בשבילנו.

המילים והאותיות שהם רשמו הן ביטוי מדויק להפליא של אותה השגה נפלאה שבה היו שרויים בעת כתיבתם. כאשר אנו קוראים את המילים הללו מתוך כוונה להשתנות באמצעותן, אנו כמו "מעתיקים" על עצמנו את אותן צורות, אותן פעולות שעוברות בתוך הרצון המתוקן שלהם, ומעבירים אותן לתוך הרצון שלנו.

ספרי הקבלה האותנטיים הם ערוץ פעיל של זרימת מידע בין ממדים. יש בהם גישה לכוח מיוחד, לאנרגיה רוחנית שנמצאת בטבע, אותה המקובלים מכנים "המאור המחזיר למוטב".

אנרגיה זו מפתחת באדם השרוי בה מעין "תוכנת הפעלה" חדשה, תוכנה המאפשרת לו לחדור אל מעבר למסך המילים הגשמי, אל תוך האוקיינוס הרוחני הטמון בתוכן, אוקיינוס שכולו אחדות נפלאה של חיבור אנושי.

אך עדיין נותרה השאלה, כיצד יכול אותו שינוי אינדיבידואלי, אותו מהפך פרטי שעובר על אדם אחד, להפוך לשינוי אוניברסאלי באנושות כולה?

התשובה, רמז בעל הסולם בערוב ימיו, טמונה בשימוש נכון במציאות החיים הקיימת, כפי שהיא. דווקא בזמננו, הוא טען, יכול קומץ קטן של בעלי השגה רוחנית להשפיע על מאסות גדולות של אנשים. אותם קורי עכביש גלובליים שתווינו מכוח האגו יכולים להפוך בקלות לרשת ההצלה שדרכה יתפשט הידע הרוחני לעולם.

אמצעי המדיה החדשים יוכלו לשמש כמנוף רב עוצמה של פרסום, הסברה ולימוד אפקטיבי של שיטת התיקון. כל זה יביא אותנו מהר מאוד להכרה שהקשר האמיתי בינינו חוצה את קווי התקשורת הווירטואליים, ומגיע עד לשורשי הבריאה העמוקים ביותר. שכולנו בעצם גוף אחד, אדם אחד, המחולק למיליארדי "תאים" שונים ומיוחדים במינם, שצריכים להתחבר מעל חומות הברזל המפרידות ביניהם.

החומות האלו הוצבו שם בכוונה תחילה, אומר בעל הסולם. לא כדי שנהרוס אותם, אלא כדי שנתעלה מעליהם. כדי שנמצא בעזרתם את אותו ניצוץ עליון הקושר אותנו זה לזה. את נקודת החיבור לכוח העליון, שתלך ותתפשט, עד לצורתה האין סופית.

לכן, אין זה מקרי שהקבלה מתגלה כעת ברבים, עם הבשלת התנאים למהפכה הרוחנית שהיא מציעה. מהפכה שתצליח במקום שכל האחרות נכשלו, מפני שהיא מצוידת בכוח השינוי היחיד של הטבע האנושי, כוח "האור המחזיר למוטב". עוצמת השימוש בכוח הזה תלויה אך ורק בנו, במידה שנרצה ונדרוש את השפעתו. זוהי הבחירה החופשית היחידה שניתנה בידינו.

במובן זה, אפשר לומר שפוקויאמה צדק. ההיסטוריה הדטרמיניסטית של האנושות אכן הגיעה לקצה. אך כעת מתחילה ההיסטוריה החדשה, החופשית, ההיסטוריה של בניית האדם.