כדאי שתתחילו לצחוק

& כדאי שתתחילו לצחוק

ריפוי בצחוק (תרפיה בצחוק) הוא אחד מהתרופות הטובות ביותר של האנושות נגד מתח, פחד, שיעמום, מבוכה, כאב, ודיכאון. הצחוק מחזק את המערכת החיסונית שלנו, מחזק את ליבנו, מוריד לחץ דם ודופק, גורם לנו לנשום יותר חמצן, וגורם לכל האיברים הפנימיים שלנו לרטוט. צחוק טוב יכול לגרום למוח שלנו להפיק הורמונים כגון: serotonin וdopamin,"הורמוני השמחה", oxytocin שגם מופק בזמן סקס, וopiates שנותנים לנו הנאה רבה.

על מי יותר טוב לצחוק מאשר עצמנו?
כאחות אירית צעירה שלמדה מה Sisters of Mercy באירלנד, שכל החולים שווים ולכולם מגיע לקבל כמות שווה של יחס טוב וטיפול סיעודי מקצועי. הגעתי לישראל לפני כשלושים שנה מוכנה לבצע את מה שלמדתי. השבוע הראשון היה במרפאות חוץ של אגף יולדות, השבוע הזה היה מלא בהצלחות וכישלונות. העברית היחידה שלי הייתה מה שלמדתי מדקה לדקה וכתבתי מהר במחברת(לא היה אולפן בימי האלו למתנדבים), כדי להקל על כולנו ביקשו ממני לעבוד בחדר המתנה. העבודה שלי הייתה לקרוא למטופלות ההרות בחדר ההמתנה ולהגיד להן להיכן אני לוקחת אותן, לרופא לבדיקה או למיילדת לבדיקת מוניטור. בתקופה הזאת לא היו מספרים רמקולים ומסכים.

אחות אחראית המשמרת הייתה אומרת לי "שרה כהן לרופא" או "מרי לוי למוניטור" ואני הייתי הולכת לחדר המתנה שהיה מלא בנשים נחמדות והרות ואומרת בקול רם את שם המטופלת ולאן אני לוקחת אותה. הכל הלך בסדר לזמן מה אבל אז זה קרה…האחות האחראית בשיא תמימותה אמרה לי "אביבה שראבי (היא בשביל פרוטקציה), תביאי אותה לחדר של הרופא". אז בגאווה הלכתי לי, שמחה שלמדתי עוד מילים חדשות בעברית וקראתי בקול רם "אביבה שראבי לפרוטקציה בחדר הרופא". השקט הפתאומי בחדר היה מחריש, ואז הצליל היחיד היה של אישה הרה בעלת פנים אדומות חולפת על פני בריצה בדרכה לאחות האחראית להתלונן. ביום שאחרי הוחלט שאני אתמחה בתור מיילדת רק עם מטופלת אחת כל פעם.

לפני לידה היה נהוג לשים חיתול בין המטופלת למיטה מסיבות אסתטיות. אני הייתי אומרת "תרימי טוסיק בבקשה" ושמה את החיתול במקום, אבל אז למדתי מילה חדשה "חיתול" ובגלל שהמטופלת שלי הייתה נערה לחוצה בת 18 שהגיעה ללידה הראשונה שלה אני החלטתי להרגיע אותה על ידי אמירת השלבים של מה שאני עושה. זה הלך ככה: "תרימי טוסיק בבקשה, אני שמה על המיטה חתול". המבט המבועת על הפנים של הצעירה אמר לי שמשהו לא כשורה, והיא רק נרגעה כאשר הראיתי לה את החיתול והיא הבינה שזה לא חתול.

הזמן עבר, הדברים השתפרו בעבודה כאשר למדתי עוד מילים בעברית, אבל מחוץ לקירות בית החולים קרו דברים אחרים. לא הבנתי למה בעל המכולת צחק כששאלתי אותו "את יכול לפרום לי שטר של מאה לירות", עד שהוסבר לי על ידי לקוח משועשע את ההבדל בין "לפרום" ו"לפרוט". לרגע עלו תמונות בראשי של הכסף שלי נגזר לחתיכות קטנות, ומהר מאוד הצטרפתי לצחוק. אז ביקשתי "חבילת עדשות" כדי להכין מרק, ושוב כל המכולת צחקה.

אני בת 54 עכשיו ועדיין עושה טעויות מצחיקות. האופטומטריסט היה מאוד משועשע שביקשתי ממנו לבדוק את בתי הצעירה ל"עדשים חדשים". הנגר בעבודה כמעט התפוצץ מצחוק כאשר שלחתי לו הזמנת עבודה עבור מיטה שבורה. כתבתי על ההזמנה "כרישים במיטה לא תקינים" במקום "קרשים במיטה לא תקינים". אולי הוא באמת חשב שיש לנו כרישים במיטות במקום מטופלים.

החיים הם טובים כאשר מסתכלים על הצד הטוב, ואיך שאומרים אל תיקח את עצמך יותר מידי ברצינות כי אף אחד אחר לא. אז, כן, זה טוב לצחוק כל עוד לא פוגעים במישהו, זה טוב לשחרר את כל הורמוני הצחוק הללו במקום לתת למתחים הקטנים של החיים לדרדר אותך.

ליצירת קשר ופרטים נוספים על רות מנשה