חרדות – הכל על חרדות וטיפול בחרדות

& חרדות – הכל על חרדות וטיפול בחרדות

הפרעות חרדה, חרדות ופריות שונות הן המחלות הפסיכיאטריות הנפוצות ביותר המשפיעות הן על ילדים והן על מבוגרים. לפי נתוני האגודה מוערך כי 40 מיליון אמריקאים סובלים מהפרעות חרדה מעל גיל 18 המהווים 18% מהאוכלוסייה (!), זאת לפי נתונים המפורסמים באתר ה –adaa– האגודה האמריקאית לחרדה ודיכאון. מתוכם רק שליש יפנה לקבלת טיפול בחרדות.

מדוע בעידן המודרני חרדה היא דבר כ"כ נפוץ? ד"ר אדמונד בורן מסביר שיש לקחת בחשבון שלושה גורמים כאשר אנו ניגשים לפתרון השאלה: קצב החיים המודרניים, העדר קונצנזוס כללי באשר לערכים ולסטנדרטים שעל פיהם יש לחיות ודרגת הניכור החברתי המאפיין את החברה שלאחר מהפכת התיעוש.

בעשורים האחרונים קצב החיים המודרניים הפך מהיר יותר וכי רובנו חיים את חיינו במצב של עשייה מתמדת, בניגוד לקצב הטבעי של גופנו. מתוך שכך ובשל העובדה שאין לנו מנוחה ופרקי זמן בהם אנו יכולים פשוט "להיות" אנו מתנתקים מעצמנו והופכים חרדים יותר. במקביל, ב – 50 השנים האחרונות לערך, אנו מוצאים עצמנו מתקשים לעמוד בפני קצב החיים ההולך וגובר ומכאן שחלקנו מתקשה להסתגל לשינויים ואנו מפתחים רק יותר ויותר חרדות.

מחסור בתחושת ביטחון ויציבות פוגעת ביכולת שלנו לחוש "מחוברים". חיבור נוצר כאשר אדם חש מחובר אל מישהו או משהו מחוץ לעצמו ומכאן שהחרדה מתעוררת ברגע שאדם חש שהוא "איבד חיבור" – עם עצמו, עם אחרים, עם הקהילה שלו, עם הטבע הסובב אותו ולעיתים אף חיבור עם אלוהים או עם כח עליון. מאחר וחיבור זה הופך מצרך נדיר בימינו הדבר רק מגביר את הנטייה לראות בכמעט כל דבר איום אפשרי על ביטחונו ורווחתו האישית של האדם.

אכילת מזון מעובד, בילוי זמן ממושך מול המחשב והטלוויזיה מביא להתרחקות ממשפחתנו ויצירת מסגרת משפחתית גרעינית המבודדת. אחוזי הגירושין עולים בכל שנה, משפחות מתפרקות, וילדים חשים פעמים רבות תחושת חוסר ביטחון, ניתוק והיעדר חיבור.

ההבדלים בין פחד לחרדה
פחד הוא תחושה רגשית ופיזיולוגית הנגרמת כתוצאה מחשיפה לגירוי חיצוני ממשי מסוכן או מאיים. ככל שהגירוי החיצוני הוא בלתי צפוי וגדול יותר - תחושת הפחד חזקה יותר.

לפחד יש תפקיד מרכזי בשמירה על חייו של האדם כאמצעי להרחקתו מהסכנה הנשקפת לחייו. בעשותו כך, הוא מהווה גורם מניעה מהיכנסות למצבים מסוכנים מלכתחילה. עם זאת, פחד גם יכול להגביל את תפקודו של האדם, ואת מרחב העשייה והפעילות שלו.

חרדה לעומת פחד, היא מצב פסיכולוגי או פיזיולוגי בו האדם חש אי שקט, בשל מתח ודאגה רבה מפני איום וסכנה ממשיים או דמיוניים, מודעים או בלתי מודעים, שהוא חש חסר אונים מולם.

ומה ההבדלים בין חרדה להפרעת חרדה?
תחושת חרדה, במידה מסוימת, היא תגובה נורמאלית למצב של לחץ והיא הכרחית להישרדות. עם זאת, ברמות גבוהות שלה וכאשר היא פוגעת בתפקוד היומיומי, באורך החיים ומקשה על האדם להתמודד עם המציאות, היא עלולה להתפתח לכדי הפרעת חרדה.

ככל שרמת החרדה עולה, כך עולה גם יכולתו של האדם לתפקד, אך זאת רק עד לנקודה מסוימת - נקודת המשבר. העלייה ההדרגתית בעוצמת החרדה מאפשרת לאדם לבנות תרחישים אפשריים, להבין את המצב אליו הוא עתיד להגיע, וכך להתמודד עמו בבוא הזמן. אצל אנשים הסובלים מהפרעות חרדה, ממשיכה רמת החרדה לעלות מעבר לנורמה, והופכת לחסרת הגיון ביחס למושא החששות. החל משלב זה מתחילה יכולת התפקוד של האדם לרדת, לעתים עד כדי חוסר יכולת כמעט מוחלט להתמודד עם המציאות והקשיים.

המרכיבים להגדרת הפרעת חרדה מוכללת (GAD) עפ"י DSM IV הם:
1. המרכיב העיקרי - תחושת חרדה ודאגה מוגברות המתרחשות מספר פעמים ולפחות לתקופה של כ – 6 חודשים
2. החולה מתקשה לשלוט בתחושת הדאגה
3. תחושת החרדה והדאגה מקושרות עם שלושה או יותר מששת הסימפטומים הבאים (הערה: עבור ילדים מספיקה נוכחות של סימפטום אחד בלבד):
  א. חוסר מנוחה או רגישות מוגברת.
  ב. תחושת עייפות גדולה המתרחשת במהירות.
  ג. קושי להתרכז או שהתודעה נעשית "ריקה".
  ד. נרגנות.
  ה. מתח שרירי.
  ו. הפרעות שינה.

תסמינים נפוצים לחרדה עפ"י DSM IV:
עפ"י ה – DSM, התגובות הגופניות והנפשיות שעשויות ללוות את הסובלים מ –GAD  קשורים ב:
• מתח שרירי, רעד, חולשה, כאב או כאבי שרירים.
• תסמינים סומטיים נוספים שיכולים להתבטא הם ידיים קרות, לחות ודביקות; יובש בפה; הזעה; בחילות או שלשול; תכיפות במתן שתן; בעיות בליעה או תחושת "גוש בגרון".
• תגובה בהלה מוגזמת. 
• תסמיני דיכאון.
• ההפרעה יכולה להופיע עם סוגי הפרעות חרדה אחרים (ראה/י לעיל), עם הפרעות במצב הרוח, עם הפרעות הקשורות בסמים ואלכוהול.
• ההפרעה יכולה להופיע כחלק מהתמודדות עם מצבי לחץ (תסמונת מעי רגיז, כאבי ראש וכו').

איך המח שלנו משתתף בייצור הפרעת חרדה?
המוח שלנו מורכב מנוירונים רבים - תאי עצב המהווים חלק חיוני ממערכת העצבים שלנו. הנוירון בנוי מגוף הנוירון, אקסון (שלוחה ארוכה המחוברת לגוף התא) ודנדריט (שלוחות קצרות המחברות לגוף התא).

תפקיד הנוירונים, הוא ליצור דחף עצבי כתגובה לגירויים מסוימים ולתקשר עם תאים אחרים דרך הסינפסה- אזור המפגש בין קצה האקסון של נוירון אחד לבין גוף התא או הדנדריטים של נוירון אחר. בצורה כזו תאי העצב מהווים חלק ממערך ההעברה והעיבוד של המידע. למעשה, הנוירונים במח חייבים לתקשר זה עם זה כדי לייצר את המחשבות, ההתנהגויות והרגשות שלנו. כיצד הם עושים זאת? על ידי שימוש בנוירוטרנסמיטרים או "מוליכים עצביים" המביאים איתם מסרים שונים.

נוירוטרנסמיטרים הם מולקולה העוברת בין הנוירון לתא מטרה כלשהו כשהיא מעבירה מסרים דרך הסינפסה. לנוירוטרנסמיטר יכולה להיות השפעה מעכבת או מעוררת על תא המטרה‏ שיכול להיות מסוג תא עצב אחר, תא שריר או תא של בלוטה.

הנוירוטרנסמיטרים אשר שינויים בכמות שלהם קשור בהשפעה על היווצרות תחושת החרדה הם גלוטמט, גאבא, סרוטונין, דופמין ונוראפינפרין. שינויים בכמות הנוירוטרנסמיטרים עשוי להיגרם מסיבות שונות: מולדות, מספר לא מספק, נסיבות חיים, טראומה או מחלה שעשויות להפחית את כמות נוירוטרנסמיטרים שונים ולהעלות אחרים. כתוצאה מכך, מתעצמת הטראומה ואם לא מטופלת כראוי המצב יימשך זמן רב מה שיביא להיווצרותו של לחץ נפשי כרוני שיפגע במאגרי הנוירו טרנסמיטורים. תזונה ושינה לא מספקות פוגעות גם הן בכמות הנוירוטרנסמיטרים במח.

השפעת מערכת העצבים הסימפתטית והפרה סימפתטית מייצרות חרדה
המערכת הסימפתטית משחררת את הנוירוטרנסמיטרים אדרנלין ונוראדרנלין ומאפשרת תגובת "Fight or Flight"הפועלת במצבי דחק ומאיצה את קצב הלב ואת המוח הרגשי. המערכת הפרה – סימפתטית משחררת את הנוירוטרנסמיטר אצטיל-כולין המביא לתחושת הרפיה ומנוחה ומאט את קצב הלב.

יחד, שתי המערכות מהוות את הבלם והגז ומאפשרות הסתגלות מהירה לשינויים העשויים להתרחש בסביבה. שתי המערכות צריכות להיות חזקות באותה מידה על מנת לאפשר פיצוי אחת על השנייה במידת הצורך. במידה ושתי המערכות, הסימפתטית והפרה – סימפתטית, מאוזנות הן מאטות ומאיצות את קצב הלב באופן תמידי. בהתקפי חרדה, התקפי טכיקרדיה או האצה פתאומית בקצב הלב מהווים תסמין למצב אב נורמלי שבו הלב מתקשה להגיב להשפעה המווסתת של הבלם הפרה – סימפתטי.

גם למערכת הלימבית השפעה ביצירת חרדה -
המערכת הלימבית במוח אחראית על הפעילות הרגשית של המוח. היא בנויה ממבנים בצורת טבעת וזה מה שנותן לה את שמה. מבנים אלו אחראים על ייצור רגשות וזיכרונות. חלקי המערכת הלימבית הם: תלמוס, היפותלמוס, היפוקמפוס, אמיגדלה. כל חלק מהמערכת אחראי על תפקיד מסוים ביצירת תגובה רגשית:

אמיגדלה – ממלאת תפקיד מפתח בהתפתחות חרדה. שמשהו רע קורה לנו, האמיגדלה גורמת לנו לחשוב שזהו – השמיים נופלים עלינו. מידע זה אינו אמין ומשקף התרשמות רגשית לחלוטין. האמיגדלה מביאה לכך שההיפותלמוס מפעיל את תגובת הלחץ, מביאה להפרשת נוראפינפרין כדי להכין את גופינו למצב בריחה או התכוננות למלחמה. האמיגדלה אחראית על תיעוד של כל הרגשות, לא רק השליליים שבהם אבל היא "מעדיפה" להתמקד ברגשות המפחידים והמאיימים והיא עושה זאת זמן רב לפני שקליפת המוח מייצרת את ההקשר הכללי של המצב ומאפשרת הערכה נכונה שלו. למעשה האמיגדלה, לדברי ד"ר ורנברג, משמשת כ"גלאי עשן" של הגוף והמוח – בכך היא לומדת מה מסוכן עבורנו והיא מנסה להגן עלינו מפני חוויות מפחידות.